חדוה ענב

חדוה לבית פרידברג נולדה בפולין ובשנת 1934, בגיל 9, עלתה ארצה עם משפחתה שהשתקעה בחיפה. בהיותה בת 18 נכנסה באחד הערבים למועדון בית"ר בעיר, שם פגשה את דוד ענב שניגן בכינור. היתה זו אהבה ממבט ראשון, ובמהלך אחת הפגישות סיפרה חדוה לדוד שהציעו לה להצטרף להגנה. דוד, שכבר היה חבר באצ"ל, הסביר לה שהצטרפותה להגנה עלולה לקלקל את היחסים ביניהם. לאחר ויכוח אידאולוגי בין השניים, מצאה עצמה חדוה בשורות האצ"ל. עד מהרה צורפה לח"ק (חיל הקרב) ולאחר ההתקפה על משטרת חיפה (ראה להלן) תפקידה היה לסלק את הנשק מן המקום. חדוה הכניסה את הנשק לתוך שק, אותו העבירה דרך רחובות חיפה למרתף שהיה בבית מגוריה ולמחרת היום מסרה אותו למחסנאי. אותה עת נגזר על דוד מעצר בית, עובדה שהכבידה מאוד על הזוג הצעיר, וכתוצאה מכך נישאו השניים בשנת 1945. חדוה המשיכה בפעילותה באצ"ל ובין היתר השתתפה בניסיון לפוצץ את צינור הנפט שהעביר את "הזהב השחור" מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה (ראה להלן).

לאחר טבילת האש הראשונה, הוחלט להעז ולפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי - הבולשת והמשטרה. שוב תוכננה פעולה מתואמת בשלוש הערים הגדולות: בירושלים הותקף מרכז הבולשת, בתל-אביב הותקפו מטה מחוז הדרום של המשטרה והבולשת ששכן ביפו, ובחיפה הותקף המטה המחוזי של הבולשת.
בירושלים הייתה המשימה קשה יותר, משום שהבולשת הבריטית שכנה במתחם מגרש הרוסים, שם שכנו גם מטה המשטרה ובתי-המשפט. ארבעה לוחמים, שהיוו את יחידת הפורצים והפיקוד, הולבשו במדי שוטרים בריטיים וזאת כדי לא לעורר חשד. את בגדי החאקי והחגורה השחורה לא היה קשה לקנות; הבעיה היתה הכנת הכובעים השחורים. את הפתרון מצאו יוכבד טוביאנה וחברתה מרים פשדצקי, אשר לאביה היתה חנות כובעים. מרים "סחבה" מן החנות ארבעה כובעים עם מצחיות והשתיים ישבו וצבעו אותם בטוש שחור - כך נולדו כובעי השוטרים הבריטים. למרות הקשיים הצליחו לוחמי האצ"ל, בפיקודו של רחמים כהן ("גד") , לחדור למשרדי הבולשת ולהעביר את מטעני חומר הנפץ. לפתע יצא סרג'נט סקוט לסיור שיגרתי והרגיש בתנועה חשודה על המרפסת. הוא נורה ונפגע מהאש שנפתחה עליו, אולם לפני שהתמוטט הצליח לפגוע באחד מלוחמי האצ"ל, אשר בנזימן. למרות חילופי האש, הצליחו החבלנים להפעיל את המטענים. רחמים שרק במשרוקית ובכך נתן את אות הנסיגה. עם הישמע האות נסוגה גם חוליית האבטחה שהתמקמה בחלק הצפוני-מערבי של מגרש הרוסים. חולייה זו כללה שני בחורים ובחורה אחת - פנינה בג'יו-שוחט. כעבור דקות מספר נשמעה התפוצצות חזקה והבניין קרס תחתיו. אשר בנזימן ("אבשלום") הצליח לסגת וכשהגיע לנחלת שבעה, התמוטט. הוא הוכנס לאחד מחדרי הארגון והודעה על מצבו נשלחה לאליהו מרידור, ששימש מפקד המחוז. רעננה מרידור שהתה כל הזמן עם בעלה אליהו באחת הדירות הסמוכות כדי לעקוב מקרוב אחר המתרחש. כאשר נודע להם כי אשר בנזימן נפצע, מיהרה רעננה והזעיקה את ד"ר הפנר, שעזר רבות לפצועי האצ"ל ולח"י. הם הגיעו במהירות לנחלת שבעה ולאחר שהרופא בדק את בנזימן, שנפצע קשה בבטנו, הודיע כי אפסה כל תקווה וכעבור זמן קצר לא נותר אלא לקבוע את מותו. אשר בנזימן, שהיה בן כיתתה של רעננה בגמנסיה, היה הקורבן הראשון של תקופת המרד. גם הקצין הבריטי סקוט מת כעבור זמן מפצעיו.
בעוד ד"ר הפנר מטפל באשר בנזימן, מסרו הבחורים את הנשק (שכלל בעיקר אקדחים) לידי הבנות: יוכבד טוביאנה, מרים פשדצקי ודבורה ראם, שהמתינו באחד המחסנים בנחלת שבעה. הבנות מיהרו אל בית משפחת ארציאלי, ששכן ברחוב סלומון הסמוך. לדירה היו שתי כניסות: ראשית ואחורית. הבנות הניחו את האקדחים בבור שהיה בכניסה האחורית והסתלקו מן המקום. הגב' ארציאלי חששה שמקום המחבוא בחדר המדרגות אינו בטוח דיו ולכן הכניסה את הנשק לתוך ביתה והחביאה אותו במגרת המקרר (היה זה מקרר גדול שהופעל על-ידי קרח. את גוש הקרח היו שמים בחלק העליון של המקרר, והמים שנוצרו מן הקרח, נזלו לתוך מגרה מיוחדת בתחתית המקרר. מאחר והיה זה בעונת החורף, לא היה קרח במקרר, ומגרת המים היתה יבשה). למחרת היום, שהיה יום שישי, ה-24 במרס 194, ניהלה המשטרה חקירות בסביבה ולכן הוחלט לדחות את העברת הנשק ליום השבת.